Orin

*הדגש צריך להיות על התחושות וכו'

אבל זאת יכולה גם להיות דרך מדהימה להנכיח את השבעה באוקטובר ואת הטראומה בלי לכתוב את הדבר האמיתי. ואז לדעתי צריך להיות על התחושות והמחשבות של הדמויות על מה שקרה, שיכולות להיות מאוד דומות לתחושות של כולנו למרות שחווינו דברים אחרים. ולפרט על מה תכלס קרה להם מעט, רק מספיק כדי שנבין שזה לא השבעה

מבינה את החשש שזה יובן כמזלזל, אם זה ייכתב בצורה שמרגישה קלילה מדי, כאילו מצחיקה. אני לא אומרת שככה את כותבת את זה, אבל זה עלול לצאת רע אם הווייב הוא: חשבתן שזה זה אבל הא, זה לא! זה משהו בדיוני, פנטסטי, מעניין/מגניב >>

(מי שמזהה את הרפרנס שעשיתי כאן בלי בושה, שתגיד!)

זאת היא שנסעה מרחקים והתעקשה ושכנעה אותו ללמד אותה, לעבוד איתה. במשך תריסר שנים היא בנתה את היכולות שלה, ביקעה את עורה, ושיכללה את האור המהבהב שטפטף מהסדקים. עד שהוא הפך לפרוז׳קטור, ללהביור.
3/3

"תמצאו לכם מגדלור אחר," היא מלמלה, אבל עם המילים יצא מפיה עוד אור, ועוד ועוד אנשים נמשכו אל הזוהר הפרוע הזה. היא ידעה שזה חסר תוחלת. והיא ידעה גם שכל זה כן היה בשליטתה, אחרי הכל. זאת היא שחיפשה את המכשף שילמד אותה להשחיז את כוחה.
2/3

#סיפורונובמבר

היא לא יכלה לשלוט בזה: האור פשוט נפלט ממנה. מסביב היה חושך, העולם מעולם לא היה אפל כל כך. אבל היא זהרה, צובעת את סביבתה באור הבהיר שזרם החוצה מתוך ידיה, עיניה, ובכל פעם שפתחה את פיה. והשובל המוזהב שלה התמלא באנשים שצעדו איתה, אחריה, כמותה.
1/3

incredible tidbit from a goodreads book review: "I have no memory of how it ended up on my to-read list. I bought a second-hand copy off eBay, then ignored it for a while as it smelled a bit odd."

האישה עם האודם האדום לקחה את התיק ונכנסה איתו אל האוטו האדום, ומיד הניעה, עשתה רוורס, הסתובבה, ונסעה אל היציאה. רותם נשארה קפואה במושב הנהג עם הדלת פתוחה, רגל אחת שלופה החוצה. היא לא העזה לנוע. בפה יבש, היא נזכרה להתחיל לספור.

4/4

רותם הוציאה רגל החוצה, אבל האישה עצרה אותה. היא עמדה קרוב עכשיו.
"לא, לא, אל תזוזי."
רותם המשיכה לשבת, והאישה שמעליה רכנה קדימה. רותם הריחה את הבושם שלה, ואת הנשימה המתקתקה.
"אל תזוזי," היא אמרה לה שוב ולקחה את התיק. "תישארי ככה. תספרי עד אלף."

3/4

היא נסעה קרוב יותר, וראתה שגם האודם שלה היה אדום, ובוהק. התרגשות מהולה בפחד התגנבה לתוך החזה שלה, מתפתלת לצד הדופק המואץ ממילא. היא הגיעה לקצה, חנתה את הרכב, דוממה מנוע. לקחה את התיק מהמושב לידה ופתחה את הדלת.
"רותם?" האישה עם האודם לא חיכתה שהיא תצא מהמכונית.
"כן."
"הבאת את זה?"

2/4

#סיפורונובמבר

היא עשתה עוד סיבוב ועוד סיבוב, הידיים שלה מזיעות על ההגה, וכבר לא הצליחה להרגיש אם היא עולה למעלה או יורדת למטה. עד שכבר לא נותר לאן להמשיך, והיא יצאה אל הבטון המסנוור של גג החניון. ושם היא ראתה אותה, מחכה לה בקצה. שיער שחור, משקפי שמש שחורות, שמלה שחורה, אוטו אדום.

1/4

A sneak peek at the cover of next week’s issue, which celebrates Zohran Mamdani’s historic win. #NewYorkerCovers
https://newyorkermag.visitlink.me/451hFM

LIVE: Zohran Mamdani delivers victory speech in New York City YouTube video by ABC News

www.youtube.com/live/y7ysB8K...

זוהרן ממדאני? יותר כמו זוהרן מאמי-דאני😍 (כן, יש לי מחשבות ממש אינטליגנטיות על פוליטיקה בינלאומית)

אההה, קייל ורוחליו הם עוד חתולים! (או חיות אחרות?)
עכשיו אני לא מבינה איך לא הבנתי את זה קודם אבל בקריאה ראשונה פשוט חשבתי שיש כאן עוד אנשים, ובאמת הייתי קצת מבולבלת

שרה עצרה והסתובבה, אבל היא לא ראתה את מדליין. במקום ממנו מכות הפטיש שלה המשיכו להדהד היה מין ערפל שכיסה את הכל.
"מדליין," היא אמרה, אבל מדליין לא שמעה אותה. "אולי –" אבל ענן האבק הסמיך התרחב והתחיל לכסות גם את שרה, והיא כבר לא הספיקה להציע לה לעצור, לבדוק מה קורה כאן, להגיד לה ש...

3/3

"שרה?" זה כן היה חדש. מדליין בדרך כלל עבדה בדממה, וכמעט אף פעם לא קראה לה בשמה מבעד לרעש המכרה. "גם לך יש הרבה אבק?"
"כמו תמיד." מטומטמת. היא הייתה צריכה לנצל את ההזדמנות לשיחה עם מדליין למשהו יותר מתשובה אוטומטית קצרה.
"זה מרגיש אחר..."

2/3

#סיפורונובמבר

הידיים של שרה כאבו אבל זה לא היה חדש. עבודת הכרייה הייתה פשוטה וקשה: ביד אחת אזמל, ביד שנייה פטיש, ובכל הגוף הדהוד המכות. האבק שאפף אותה גם הוא לא היה חדש: התוצאה הטבעית של להכות שוב ושוב באבן עד שתתגלה השכבה שתחתיה, והמסיכה הגנה עליה, במידה.

1/3

👏👏👏

And so I enter into evidence My tarnished coat of arms My muses, acquired like bruises My talismans and charms The tick, tick, tick of love bombs My veins of pitch black ink All’s fair in love and poetry... Sincerely, The Chairman of The Tortured Poets Department

I took her pearls of wisdom Hung them from my neck I paid my dues with every bruise I knew what to expect

The Tortured Poet 🤝 The Showgirl

She paid her dues with every muse

תודה לך גם על שמצאת זמן לדרוש בשלומי ובהתקדמות מחקרי המדעי. בריאותי תקינה, והניסויים הכימיים שלי נושאים פירות נפלאים. אחד מאלו מצורף למכתב זה: פנים המעטפה נספג בחומר חדש פרי יצירתי, ואני מאמינה כי תמצאי את פעולתו מהירה ואת השפעתו חזקה. בעוד עינייך נעצמות, דעי כי מייקל יהיה בידיים טובות.
שלך...
2/2

#סיפורונובמבר

סוזאן יקירתי,
מכתבך האחרון ריגש אותי עד מאוד. בימים קשים כמו אלו עלינו לחפש את הרגעים הקטנים של האושר ולתפוס אותם בשתי ידיים. היום הוא אחד הרגעים הללו, ואני מתכוונת לאחוז בו עד שיישבר. תודה לך על שחלקת איתי את הבשורה על נישואייך הצפויים למייקל.
1/2

"משחק, ברור, בשבילך כולם זה משחק!"
"משחק של חיים ומוות, אולי."
"אולי כרגיל את ממציאה?"
"ממציאה מתנקש שבא לחסל אותי בבית קפה מול החברה שלי?"
"...החברה שלי?"
"החברה שלי. כאילו, את."
"את רצינית?"
"רצינית כמו סוכנת סמויה שחשפה את עצמה כרגע..."
"כרגע כל מה שאני רוצה זה לקחת אותך הביתה."

2/2

#סיפורונובמבר

"הביתה. לא מצאתי אותך בשום מקום אז בסוף פשוט הלכתי."
"הלכתי לשירותים לרגע, את סתומה? שנייה את לבד וכבר בורחת?"
"בורחת כמו שאת ברחת לי בקפה?"
"בקפה זה היה משהו אחר."
"אחר לגמרי, אני קמתי להזמין, ואת –"
"ואת לא יודעת כלום על מה אני עושה. את חושבת שזה משחק."

1/2

It's my birthday, so have a present. SLIPPERY CREATURES (Will Darling Adventures book 1) is going on cheap over the weekend. 1920s pulp adventure m/m romance with plots, spies, Bright Young People, and emotional support knife, all for 99p!

הקיום שלה הצטמצם למנהרות הצרות, עבודת הכרייה, וחילופי הדברים הקצרים עם חברותיה לעבודה. ועכשיו המעלית הגיעה לקרקע וכולן התפזרו החוצה, אל האוויר והעולם הפתוח. שרה לא הייתה בטוחה אם היא הספיקה לחייך אל מדליין או לא, הפנים שלה הרגישו קפואות. היא עוד לא הייתה מוכנה להיפרד. עד שמחר הכל יתחיל שוב. 3/3

וכמו בכל יום, שרה הופתעה מחדש מהשמש במרכז השמיים, מסנוורת אותה יותר ויותר ככל שהתקדמו במעלה הפיר. הן נכנסנו למעמקי האדמה קצת לפני הזריחה ויצאו בשעות הצהריים, ואיכשהו בזמן הזה שרה שכחה שבחוץ יש שמש, שמיים, אנשים, התרחשויות. 2/3

#סיפורונובמבר

כמו בכל סוף יום עבודה, שרה יצאה מהמערה מלוכלכת, מיוזעת ורעבה. לפעמים זה הפריע לה יותר ולפעמים פחות: תלוי בכמה קרוב היא עמדה למדליין במעלית. היום הן היו כמעט צמודות, והיא יכלה להרגיש את הנשימה שלה עליה, להריח את הזיעה של מדליין מעורבבת באדמה, מעורבבת בנשימה המיוזעת שלה עצמה. 1/3

הכרתי תיאוריה שזה קשור למילה הצרפתית למים (l’eau)
אבל עכשיו חיפשתי במילון אטימולוגיה ושם מציעים שזה קיצור של lieu d’aisance (מקום הנוחיות) וזה יותר הגיוני מבחינת ההגייה