Johnny Normal

יש לי חודש. אוסטריה לא כזאת גדולה. הכל? 😅
חשבתי לנסוע מוינה לכיוון זלצבורג לאורך הדנובה, ואז לרדת דרומה דרך hohe Tauern לכיוון סלובניה, לחצות את הגבול ולהיות קצת בסלובניה ואולי אפילו נגיעה מקרואטיה (איסטריה כזה), ואז לחזור לאיזה שבוע בוינה. זה הכיוון פלוס מינוס.

לפעמים נורא קשה לחיות בעולם הזה בלי מישהו שיחבק אותך

אממ להסתובב ברחובות יפים, מוזיאונים, אוכל מקומי, סתם לשבת על הנהר ולראות אנשים, תיאטרון, מוזיקה, קצת קניות (כי אני צריך להשיג בגדים איכשהו 🙄). דברים כאלה.

אל תדאג, לא יקרה ב-2025 כנראה ואולי גם לא ב-2026. תלוי המצב

בעיקר טבע, קצת ערים וכפרים וטירות וכאלה. קצת מהכל קיצר (:

זו התוכנית

טוב, יאללה, אוסטריה בספטמבר-אוקטובר. יש לי חודש שלם לנשום קצת אוויר הרים. מה אתם ממליצים?

ההולנדית אהבה אותי עם זקן קצר, אז אני תמיד מתגלח מאוד קצר, כמעט בלי לחשוב על זה. אתמול התגלחתי והסתכלתי במראה ופתאום חשבתי "בעצם *אני* לא אוהב את הזקן הקצר". גם אחרי שנה וחצי של פרידה, אני עדיין מגלה מי אני בלעדיה, כנראה.

בסוף הצלחתי. פלוס אתם מקבלים פה הצצה בלעדית לפוסטר שאני מתכוון לתלות מתישהו על הקיר

תודה! אבל חלק מהאתגר היה לנסות להבין לבד מה הולך. והצלחתי! עכשיו רק נשאר לי להבין למה ה-nvme לא עובד 🙃

סטטוס: 4 שעות לתוך הבנייה, אני מתחיל להבין שאולי אני כבר לא בנוי כדי להתכופף ולכרוע על הרצפה. כמו כן, מתחיל להבין שאין לי שמץ של מושג מה אני עושה.

זה עדיין חי במוח שלנו איפשהו. מעניין עד מתי נרגיש כאילו זה היה ממש לא מזמן

מינוס שבוע. התקיפה הישראלית היתה ב-13 ביוני

לא יודע מה אתכם, עברו חודשיים ואני עדיין לא התאוששתי באמת מהמלחמה עם איראן

טוב היא הלכה הביתה. לא דיברתי איתה היום. ננסה שוב שבוע הבא?

הבחורה שחיה תמיד בעולם אחר ממני יושבת עכשיו ממש מולי לפחות פעם בשבוע, וכל מה שאני צריך לעשות זה למצוא את האומץ לדבר איתה.
למרות שבטח יש לה חבר. בטוח יש לה חבר. בוודאות יש לה חבר, נו.

רואה סטארטרק כי אני צריך קצת אופטימיות בחיים שלי

מנסה להתמקד בספה שבמרפסת, במשב רוח קטן, בשקיעה, בספר שמטביע אותך בעולם אחר, בנביחה של כלב, בציפור שעומדת על עמוד חשמל ומביטה על העולם. מנסה לזכור מה זה לחיות שם בחוץ. מנסה לזכור שהעולם ממשיך להתקיים, ומתישהו בקרוב ירד גשם שוב

נראה לי שגם היום אנחנו עוקבים אחד אחרי השני 🙃

אצלנו אם מישהו קובע פגישה לפני 10:30 הוא מקבל מיידית הודעות נאצה

באמת שנראה לי שהסיבה העיקרית שאני רוצה לגור לבד כרגע היא כדי שאני אוכל לקנות אקווריום ולאמץ כלב. מת לאקווריום וכלב.

אני לא יכול עם כל הרוע הזה, זה יותר מדי בשבילי. לא יכול עם היאוש הזה. לא יכול. הכל מכעיס אותי, הכל מגעיל אותי.

אתה לא מבין את הערך של שלוש דקות עד שאתה מתחיל להכין תה בריטי כהלכתו ומגלה כמה דברים אתה מספיק לעשות בזמן שאתה מחכה שהוא יסיים להתבשל לו

יש איזה שעה או שעתיים ביום שישי אחרי שאני חוזר מההורים שלי ולפני שאני נכנס למיטה, שאני פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי. תמיד מרגיש שאני מבזבז את הזמן הזה על כלום.

אני רוצה לחשוב שאני קצת אודיופיל. בסלון יש לי זוג רמקולים של KEF משנות ה-90 ורסיבר משנות השבעים שעולים ביחד כמה אלפים. בחדר שינה (הדי קטן שלי) יש לי מקרן קול של סמסונג.
מעדיף לראות סרטים בחדר, המקרן קול עושה אחלה עבודה. HWQ600B, עלה 1200 שקל.

כן, גם. אבל גם על הסיטואציה של להיות בן 35

אני לא מאמין שהגעתי לגיל שבו זה 100% לגיטימי מצד מישהו לשאול אותי "יש לך ילדים?" בתור סמול טוק, ויותר גרוע מזה, שלא יהיה לו על מה לדבר איתי כשאני עונה לו "לא"

אני לא רואה את עצמי כגבר גברי, ולרוב אני בסדר עם זה. אני מתחמק מעימותים, אני רגיש, אני שקט, אני לא ממש פיזי או אימפולסיבי או אלים. אבל אז יש רגעים כאלה שאתה פתאום מרגיש בהם לא מספיק. כמו היום, כשמישהי היתה צריכה את העזרה שלי, ולא ידעתי איך לעזור, כי אין בי את האינסטינקט הזה. מבואס שלא עשיתי יותר.

זה דק אלפים, זה בהגדרה דק טוקנים!

דק טוקנים חמודי, אני לא רואה שום בעיה פה