TypeWriter

אף אחד בהדרכה במטווח לא דיבר על כמה האקדח מעצבן כשהוא מושך את המכנסיים למטה

די מגניב שבלוסקיי התפתחה כל כך שאפשר גם פה לפספס איזו סערה אחרי שלא היית כמה ימים.
משהו עם חתולים?

לא צופה במשחק כדורגל כשהבן לא משתתף, לא מתעניין בריקוד שהילדה לא רוקדת, לא מעוניין בנזלת שהפעוטה לא מתכוונת לאכול.

פורמט דומה, תוכן קצת יותר אופטימי תמים

ממה שראיתי עד כה, אין שירשורים אין סירטונים, ואין יותר מדי טראפיק/לייקים.

יש לי געגועים לטוויטר, אבל לפחות זה לא הכאבי בטן של חסך בלייקים

נתנו לילדה את האפשרות לבחור בין טיול לחו"ל לבין מסיבה לכבוד הבת מצווה. בפנים מאוד קיוויתי שתבחר בטיול, כי זו האופציה השווה יותר, והרבה יותר פשוט לתיכנון.
אבל הלכה על המסיבה, ועכשיו צריך להתחיל לראיין הורים של בנות מצווה בדימוס.

כפר סבא

האמת שלא חשבתי בכלל על כיוון כזה, ולא ממש יודע איפה להתחיל לחפש.. זו גם מחשבה, האמת

‏חדש בתחום פריווילגיה אשכנזית ואשמה הורית: אחרי טיפול רגשי, פסיכולוג ילדים, ופסיכיאטר ילדים - אימון פרטי בכדורגל!
באמת שהלוואי ולא הייתי צריך להשקיע את הון העתק שנדרש לדבר הזה, והוא יכל פשוט לשחק מבוכים ודרקונים עם ילדים בכיתה, אבל מליון ילדים דפוקים חולי כדורגל לא מאפשרים לו להישאר חנון רגיל

זה לא היה בסדר, אבל באותו רגע החלטתי שלא משנה כמה הילדים שלי יתנכרו אלי בעתיד, אני אף פעם לא אדרוש מהם יחס.

ההורים העבירו לי סכום כסף בלי להגיד לי. כשנפגשנו, אמרתי תודה רבה ושלא היה צורך, ואמא ישר אמרה "נחמד שחושבים עליך".
ובגלל שהסאב טקסט היה עדין מדי, שנייה לאחר מכן אמרה לי כמה היא נפגעה שלא דיברנו איתה השבוע.
היא לא טועה -

כן, פשוט מרגיש לי.. דליל, אני מניח.

לא ביליתי פה מספיק זמן, כי האמת שבטוויטר השקעתי שנה+ בלבנות פיד, ופה מתחיל די מאפס כך שקשה להנות.
כמו להתחיל משחק מחשב משלב 1 בלי אף אחד מהכוחות - זה מרגש ומרענן, אבל הרבה פחות כיף.

אז, בקיצור, אחרי מי לעקוב פה?

שוב חזרו הדיונים על הגירה מהארץ, כי אין פה עתיד לנו או לילדים.
אבל עכשיו עולה החרדה הלא צפויה, שהילדים יתחילו לימודים בבית ספר חדש, ומה תהיה התגובה כשיגלו שהם ישראלים?
אולי צריך לעבור למדינה בדרום הרחוק, כדי לוודא שהם יותר איסלמופובים מאנטישמים

עדיין לא יודע איך מתנהגים עם הורים של ילדים שהילדה שלי מכירה מהגן

השארתי עכשיו את הילד בפגישה הראשונה שלו לאיבחון אם הוא על הספקטרום.
והמחשבה שעוברת לי בראש, ואני לא מסוגל לשאול אותו זה אם כל האיבחונים והטיפולים והפסיכולוגיות פסיכיאטריות במשך כל השנים האלו גורמים לו להרגיש שמשהו לא טוב בו.
ברור לי שכל מה שאנחנו עושים נעשה כדי לעזור לו, אבל מה אם הוא ירגיש מקולקל

מחפש מישהו/י שיסביר לי שהדיגדוג שאני מרגיש בתוך הרקטום זו לא תולעת שאוכלת אותי מבפנים

כשהציעו לנו לקחת את הילד לפסיכולוגית לפני 4 שנים, הגבתי בזילזול - נו, הוא עוד גדל, אין צורך.
כשהיא הציעה להיפגש עם פסיכיאטרית לפני 3 שנים, הגבתי בזעם - הוא לא כזה בעייתי!
כשהפסיכאטרית הציעה לנו לעשות לו איבחון להפרעות תקשורת לפני שנתיים, הגבתי בצחוק - נו, הוא נראה לך אוטיסט?
והנה, תראו אותנו היום

אה, בעצם אין מניעה לפרסם פה מה שצייצתי בלא אנונימי בטוויטר.
אני לא מתחבא ממכם.
עדיין.

הייתי משלם למישהו שיעמוד בכניסה ויבלום אותה, ושם את זה תחת סעיף התייעלות סינרגטית

כל שנה אני חושב לעצמי שאולי השנה אני אפספס ולא אאחל, ואז לא יאחלו לי, וככה נגיע לאיזון מושלם שבו אני לא מדבר עם אף אחד על ימי הולדת, וכולם יהיו מבסוטים.
אבל כל שנה אני נשבר מחדש ונותן ברכה של דוד

שמישהו יעזור לי, למה אני כל כך שונא לאחל לאנשים יום הולדת שמח?
מילא הפסקתי לאחל לקולגות, או אפילו לשים סטיקר בקבוצה של העבודה - אבל למה אני חרד מלהתקשר לאח שלי ולשמח אותו? זה בגלל השיחה שמלווה וההימנעות מתקשורת באופן כללית?

קצת מתבייש בזה, אבל זה ממש נחמד לראות שלאף אחד פה אין כמעט לייקים.
גורם להרגיש שבאמת אפשר לכתוב הכל פה.
קקי פיפי פלוץ כוס

אפליקציה שתדרג את הסקסיות של הקול שלך

עד לפני חצי שנה היה לי פלירט בעבודה.
שום דבר מזיק, אף פעם לא התפתח למשהו רציני, ותמיד היה מפולפל עם מספיק הומור כדי שלא ניקח את זה ברצינות מצד אחד, אבל גם לא נילחץ מהמצב מצד שני.
כשהיא עזבה את העבודה, הוקל לי מאוד כי תמיד פחדתי שיום אחד זה יתפתח ואני לא אעמוד בפיתוי, מצד שני היא כל כך חסרה לי.

‏וקצת יישן.
שלא יהיה עייף מחר. יש הרבה מה להספיק.

‏הוא יתעורר, והמוח שלו יפרח במלוא הפוטנציאל, והיום יסיים את הפרויקט, ויקרא את הספר, ויצא להליכה, וישקיע בקורות חיים, ויאהב וישמח ויתרגש וילמד.
ואז נגמר יום העבודה.
והוא יכול סוף סוף לצמוח. ואולי קצת לנוח.
כי היה יום מעייף, ואולי עדיף שיראה משהו קטן בנטפליקס, וירגיע את המוח,

‏אז הוא נכנס לרכב, שם פלייסליסט שמיועד לאנשים שיוצאים לרוץ הרבה לפני שהוא מתעורר, מפעיל את המזגן על גבוה, ומקווה להתעורר, ללא הועיל.
ושותה עוד קפה עם אדים בריח חם, וגם מעשן סיגריה, ושוטף פנים, וכבר זמן לצהריים, והוא אפילו מוותר על חומוס כי יש בו עדיין ניצוץ של תקווה שמתישהו

‏הוא קם בבוקר, והוא עייף.
מרתיח מים בקומקום, שם כפית שחור בכוס, מוזג את המים, והאדים עם הריח החם גורמים לו לחשוב שתיכף הוא יתעורר, אבל עדיין - הוא נותר עייף.
מתקלח, שם טיפה יותר מדי אפטר שייב כדי לקבל עירנות דרך האף, ועדיין העיניים רק רוצות להיסגר, כבדות כמו שקית קניות על הפנים.