שירה בעברית

אחרי מותו של ביאליק זה בדיוק מה שאנחנו מרגישים.
כמה מזמורים הפסדנו, כי לאחריו כמוהו לא קם.

מה שמעניין במיוחד הוא אותו רז שהטמין ביאליק במחבוא ולא אבה להמתיקו.

וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!
הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!

אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד
סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,
נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,
אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!

וְצַר מְאֹד, מְאֹד!
כָּל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ
דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה,
אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,
כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה נִכְסְפָה,
כַּאֲשֶׁר יֶעְגַּם לֵב לַמְזֻמָּן לוֹ;

וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ
וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִׁוְּעָה-לּוֹ
וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא,
אַף לֹא-בָא!

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!

וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –
נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,
וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ
אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,
וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,

נעמי שמר לא הייתה (רק) מוזיקאית, היא הייתה משוררת מיוחדת.
היא הבינה בשירה וידעה מה מתאים להלחין כשיר

כן, קראתי על זה
טשרניחובסקי היה צריך להקריא את זה בקונגרס הציוני וזה לא מתאים להקריא שיר קודר כזה

אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

כְּבָר עָבַרְנוּ כַמָּה
מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים,
כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,
כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.

כֵּיצַד זֶה תָעִינוּ?
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?
אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.

אוּלַי – כְּבָר אֵינֶנָּהּ?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲדֹנָי לֹא צִוָּה

השיר 'אומרים ישנה ארץ' של המשורר הציוני שאול טשרניחובסקי מתרפק על ארץ - מדינה - חלקת אדמה אוטופית השטופה ושיכורה מהשמש, כמטאפורה למקום שליו ושופע.

החלק השני בשיר מטיל בספק את עצם אפשרות קיומו של מקום כזה.

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.

קו 400 תקוע בָּפקַק
נוסע אלייך מביט ממרחק
המזגן לא נדלק
אל הדלת נדחק
פנחס שואל, נגיע בזמן?, אני מסופק

עולים על הגשר - ושמך על שלט ענק – בני ברק בני ברק !

(אהרן רזאל, בני ברק)

עוֹד מְעַט שִׁבֳּלִי זָהָב,
תְּאֻלַּמְנָה לַאֲלוּמוֹת;
עוֹד מְעַט תַּעֲמֹדְנָה הָכֵן,
זְקוּפוֹת, גֵּאוֹת וַעֲצוּמוֹת.

עָלָה הֵידָד שִׁירָתֵנוּ,
נָפֹל נָפַל תּוֹךְ הַקָּמָה,
בְּרוּכַת טַלְלֵי שָׁמַיִם,
רְוַת מִשְׁמַנֵי הָאֲדָמָה.

'שירת הקוצרים' של יצחק כצנלסון - המשורר שחי ופעל בפולין, והיה אחד מהמנהיגים הרוחניים של המרד בגטו ורשה - הוא מהשירים הפחות מפורסמים שלו.

השיר מתאר את שמחת האדם מיגיע כפיו, ומבוסס על הפסוק בתהילים 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו':

נָפֹל נָפְלָהּ תוֹךְ הַשָּׂדֶה
שִׁירַת קוֹצְרִים מְאֹד אַדִּירָה;
הַשִּׁבֳּלִים הַמֻּזְהָבוֹת
כּוֹרְעוֹת, קוֹרְסוֹת עִם הַשִּׁירָה.

הַדִּמְעָה, אֲשֶׁר בָּהּ זָרַעְנוּ,
הָיְתָה צְלוּלָה אָז וּטְהוֹרָה;
צְלוּלָה, טְהוֹרָה שִׁבְעָתַיִם
רִנָּתֵנוּ בָּהּ נִקְצֹרָה.

כּוֹרְעוֹת, קוֹרְסוֹת הַשִּׁבֳּלִים,
חַד וּמְמֹרָט הוּא הַמַּגָּל –
אֵיךְ לֹא יֶהֱמֶה שִׁיר־הַקּוֹצֶר?
לֵב הַקּוֹצֵר אֵיךְ לֹא יָגֵל?

וּמַדּוּעַ לִיגוֹן שְׁקִיעָתֵנוּ
תִּמָּשֵׁךְ נִשְׁמָתֵנוּ?

וּמַדּוּעַ מִכָּל הַשָּׁעוֹת – יְחִידָה
הַחַיָּה לְעוֹלָם – הִיא שְׁעַת הַפְּרִידָה? וּבִימֵי אַהֲבָתֵנוּ הַכֹּל מִסָּבִיב
– כְּיוֹם־סְתָו טֶרֶם בָּא יוֹם־אָבִיב?

'ריק חדרי' הוא שיר מאת המשוררת הנפלאה אלישבע. אלישבע שנולדה ברוסיה ועלתה לארץ - אך לא הייתה יהודיה, זכתה להוציא הרבה טקסטים עילאיים ומשובבי נפש בעברית.

השיר הזה הוא אחד מהם. השיר מתאר את קושי הפרידה, וכך שלפעמים האהבה ניכרת רק כאשר היא באה לקיצה.
ולכן שואלת הבית האחרון:

רֵיק חַדְרִי וְדוֹמֵם, וַאֲנִי לְבַדִּי;
אַךְ נִדְמֶה לִי: לִבְּךָ עוֹד נִשְׁמָר עִמָּדִי,
נִשְׁמָתְךָ עָלַי מְרַחֶפֶת,
חִבָּתְךָ אֶת לִבִּי מְלַטֶּפֶת.

כְּבָר קָצְרוּ הַיָּמִים, וְכֵהִים דִּמְדּוּמִים, וְעַרְבֵי הַבְּדִידוּת אֲרֻכִּים, שׁוֹמֵמִים… הֲתִזְכֹּר אֶת אֹרֶךְ יוֹמֵנוּ,
אֶת עַצְבוּת חֲלוֹמֵנו?

שָׁם בִּקְצֵה הַשָּׂדוֹת, בֵּין גַּלֵּי עַרְפִלִּים,
שָׁם הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה וּפָשְׁטוּ הַצְּלָלִים…

כָּל-עוֹד מֵי הַיַּרְדֵּן בְּגָאוֹן
מְלֹא גְדוֹתָיו יִזֹּלוּ,
וּלְיָם כִּנֶּרֶת בְּשָׁאוֹן
בְּקוֹל הֲמוּלָה יִפֹּלוּ.

עוד לא אבדה…

האמת, יותר הגיוני
צריך להסתכל בספר 'הכבש השישה עשר'

עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה.

תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך.
אני אהיה גדולה גם בשבילך.

'שיר לשירה' שכתב המשורר יהונתן גפן זכה לעיבוד מקורי מאת המוזיקאית קורין אלאל ז"ל שהלכה השבוע לעולמה.

העיבוד הרגוע והשליו שהיא עשתה לשיר, הפך את השיר ליותר ידוע ולהתנגן בפיהם של הרבה הורים הרוצים בכלים המוגבלים שיש להם - לתת את כל עולמם לאוצר הקטן שהם הביאו לעולם:

דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד הקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

התחלתי את השנה כתלמיד ללא שקל באמתחתי, את השנה אני מסיים כשכיר בחברה מפורסמת עם משכורת בת חמש ספרות

ונשמת,
נשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע,
וראית את השמש - בראי השלולית הזהוב.

ופשוטים,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע.
ומותר לאהוב, ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה לבדך - לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.

השיר מתאר אירועים פשוטים ויומיומיים שלא מקובל לחוות אותם כחוויה אנושית.
המשוררת לאה גולדברג מבקשת בשירה 'האמנם' לשים לב לפעילות היומיומיות וגם להתרגש ולחוות מתופעות שהן חלק מהמנגנון הנצחי של הטבע.

הקטע האחרון של השיר המילים הן ברורות יותר, ומבטאות את הנשגבות בפשטות ובטבע.

האמנם?!
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.

ומחשוף,
ומחשוף כף רגלך יילטף בעלי האספסת,
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך, חזך, צווארך וראשך רענן,
ותלכי בשדה הרטוב, וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.
.

אכן, זה בעצם לעג על הרומנטיזציה של האהבה האגואיסטית.

מוזר לי שיהורם גאון הוציא את זה כשיר אהבה בעוד שזה ממש הפוך מזה.

אַךְ אִם פַּעַם תִּהְיִי צוֹחֶקֶת

בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מֵרֵעַיִךְ,

תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת

וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ

זהו החלק הראשון בשירו הרומנטי 'ניגון עתיק' של המשורר הדגול נתן אלתרמן.
השיר מתאר לכאורה אהבה עזה

אלא שהבית האחרון בשיר מעניק לו משמעות ריאליסטית וציניקנית יותר. מה שמאיר באור אחר את הרישא של השיר.

הבית האחרון הוא: >>>

אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,
שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.
אִם תִּרְחַפְנָה מִקּוֹר עַצְמוֹתַיִךְ,
אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.

אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.
אִם תֶּחֱסַר לָךְ מַתְּנַת־הֻלֶּדֶת,
אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.

וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,
מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שֶׁכֶם
וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם
וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.

למה אנגלית?
יהודי, דבר עברית!