נכון ומוכח
לפי הכתבה הזו (שקישרתי אליה בעבר בהקשר אחר) - כן
www.themarker.com/weekend/2026...
תגידו, אנשים שמנהלים חשבון בנק משותף (כנראה עם בן/בת זוג, אבל כל קונסטלציה אחרת) - אתם והצד הנוסף מעורים בו במידה דומה? שניכם מכירים את פרטי הכניסה, נכנסים לבדוק את המצב בשוטף, עושים בו פעולות?
המחשבה שאנחנו בסיטואציה שבה אנחנו נדרשות לבית שמאפשר הגנה מפני טילים היא אחד הדברים הפחות פריבילגיים שאפשר לעלות על הדעת. הזכות לחיים בבטחון היא ההפך מזכות יתר - היא זכות בסיסית.
פומלה, אבוקדו, מלפפון וקשיו (וקצת פלפל חריף וגבעול שום טרי (התחילה העונה 😍))
הריעו לי, האשה שאלתרה תחת אש סלט כמעט מושלם* ממקבץ הפריטים האקלקטי שאותר בבית הוריה!
*נענע/כוסברה ואטריות שועית ברוטב דגים היו סוגרות את הפינה
אני חוזרת בי - תזמון מעולה. חוסכות לי לגמרי להתעקש איתו שלא יילך יחף כי קר פה. הוא כ"כ אוהב אותן שהוא הולך לישון איתן 😁
אמא שלי שאלה למה אני עובדת בלילות. אני לא חייבת - בתי המשפט במתכונת חירום אז רוב הדדליינים נדחים בהתאם ואת המעט שנשאר הייתי יכולה לדחות במאמץ קטן. אבל אני *יודעת* שכשנחזור לשגרה המשימות שנדחו ל"אחרי המלחמה" רק יתווספו למשימות שהמועד המקורי שלהם ייצא אחרי המלחמה, וזה כבר באמת מבטיח התמוטטות עצבים
תודה על התגובה הזו. בזכותך שידרתי לתינוק עכשיו את הסרטון מהגננת (שהגיע בבוקר ושכחתי ממנו) ומהסייעת (שהגיע כשהוא ישן).
אולי תקבלי בראש אבל אלה הזמנים שבונים את האבהות שלו והקשר איתה. אם תקחי על עצמך מאה אחוז מההורות מה יישאר לו? 🧡
עניין של שלושה ימים עד שמתחילות להתפרסם מודעות "להשכרה ממ"ד עם דירת שלושה חדרים"
עניין של יום יומיים עד שעולה באמהות לא אוגרות "מישהי לא אוגרת בית עם ממ"ד?"
בקורונה עדיין לא ידענו איך לקרוא לזה. מאז ה7/10 אנחנו יודעים - הפקרה.
מעבר למנגנון הכלכלי המשומן יש כאן אנשים. האוניברסיטה אולי הרגישה שנתנה אפוד מגן. אנחנו עבדנו כפול. אבל בסוף גם הסטודנטים לא היו מרוצים וגם אנחנו לא. אולי כי הפתרון הוא ביצירת חיים בני קיימא ולא ברצף משברים של שש שנים שגם החסינים בבני האדם כבר לא יכולים לשאת.
עוד יום - עוד טיול בוקר
גם אצלי הספיקו מועד א' כמו שצריך, ובימים האחרונים מגיעות בקשות שאתן עבודה כתחליף למועד ב'. רק שספיציפית בקורס שאני מלמדת זה תחליף *מאד* מפוקפק ואני בהתלבטות רצינית.
למידה א-סינכרונית דורשת הרבה יותר אחריות אישית מאשר למידה בזום (והיא גם מאיינת את מעט התקשורת האנושית שעוד אפשר קצת להשיג בשיעור מקוון)
אני שואלת את עצמי מה כן הפתרון אם ככה. להכריז שלא פותחים סמסטר? להאריך את התואר לארבע-חמש שנים כדי לרווח את השיעורים? בטח בשלב הזה כשכבר כל שנה יש משהו שמקשה על למידה שגרתית.
אלק לחזור לעבודה, בקושי לחזור לישון אני מצליחה
אני אשה בת ארבעים פלוס, זה מגוחך כמה הקלה אני מרגישה 🎭
לא פספסנו! כמה טוב שהם לא סגורים על ימי השבוע!
בני הדודים אמרו שהם באים אז הודעתי להם שיגיעו עם תחפושת, הכרזתי על מסיבת פורים ובמחי רבע שעה של פלייליסט פורים, צהלות וריקודים יש לי שני ילדים מאושרים ושלל תמונות של דינוזאור וג'ירף קטנטנים 🦒🦕
ואם היא תהיה היחידה אז מה? שתרגיש מיוחדת
תשלחי תמונה עם האחים, היא בטח לא תהיה היחידה
אני @noaliberator.bsky.social עכשיו
ה-AI יחליף את כולנו. בהחלט.
בגדול זו הנחייה שרלוונטית לברמנים ואנשי הפקות, רק שאין הפקות כי עדיין יש איסור התקהלויות. אז ברמנים, אני מניחה. כלומר ברמנים בפאבים קטנים כי, נכון - עדיין יש איסור התקהלויות. נחמד מצד הממשלה לדאוג לתרבות השתייה שלנו.
בשמונה חודשים דווקא יכול להיוולד ילד, ועדיין ברור שרבע ילד קטן אין למי שזה לא יהיה, וכו'.
וגם - החוויה מבחינתי ביחס להתרעות המוקדמות היא שמיים וארץ. יוצא לנו לקבל התרעות שלא התגבשו לאזעקה. בבית עם ממ"ד זה גג כמה דקות סטרס בזמן שאנחנו ממשיכים בענייננו. בבית שלי המשמעות היא לעזוב הכל בבהילות, להתארגן ליציאה, ללכת למקלט ולחכות לידו עד ההבנה שכל זה לא היה דרוש. זו רמה אחרת של משאבים רגשיים
יצא לי להיות עם הילדים בממ"ד ובמקלט ציבורי וההבדל משמעותי. למיטב ידיעתי ברמת המיגון מקלט עדיף, אבל השהייה במקלט חשפה אותם לתגובות לחוצות שמאד השתדלנו לסנן להם בשנתיים האחרונות. מה גם שלהתעורר ומיד לצאת וללכת/לרוץ למקלט לא דומה בכלום לאפשרות ללכת לחדר סמוך (ואולי אפילו לישון בו ולא להצטרך לקום בכלל)
