אוףףףףףףף אבל רציתי אותו 😭ואין לי למי לבכות עכשיו
ובכן, פיתחתי קראש מטומטם על קולגה ונראה לי שהוא חושש ולא מעוניין ואני מרגישה כל כך מטופשת. ועצובה
בעיני שיקול המעבר עצמו (רגוע או לחוץ) הוא פחות חשוב, יותר משנה איך את רואה את החיים שלך ב-5 שנים הקרובות. עזרה זה משהו שתצטרכי פחות ופחות, לעומת זאת אפשרות ללכת ממקום למקום ולא לנסוע זה משהו שתמיד יהיה רלוונטי ומאוד משפיע על איכות החיים
לא מאמינה בגישת ה״מחכה שיבקשו להיגמל״, גמלתי את הבת כשהיה לי נוח,
בגיל שנתיים ואת הבנים בשנתיים וקצת. הטיפ הכי טוב שלי זה לא לעשות מזה יותר מדי עניין - קמים בבוקר, מודיעים שהיום נלבש תחתונים, וכשיהיה פיפי קקי נלך לשירותים, וזורמים משם.
בחיים לא הייתי מוותרת על החדר שלי בשבילם
אני 🙋🏻♀️
אני האישה הרעה
בעוונותיי עוסקת בתחום
העניין הוא כזה: גילו לי מחלה כרונית מצערת מאוד. ואין לי שום כוח להתמודד עם הדבר הזה. לא רוצה רופאים, לא רוצה מעקבים, לא רוצה חרדה קיומית משתקת לפני ואחרי כל ביס. אסור להתלונן אני יודעת, וברור שעדיף *לי* את זה מ- נגיד- תאומים אוטיסטים. ועדיין
אני בוכה כללללל הזמן, מה יהיה
אני בעצמי נכשלתי בכמה וכמה ראיונות HR 😁
בעיני חשוב מאוד להיות אותנטית, זה מבחן אמינות בסופו של דבר. אל תפריזי ואל תקטיני, תגידי את הדברים כמו שהם, זה יספיק. בהצלחה 🤞🏻
אני מוסיפה חצי כף של אבקת סנו אוקסיג׳ן לתא שמיועד לאבקת כביסה, וחצי כוס חומץ לתא המרכך. שומר על הבגדים לבנים לטווח ארוך
חוגגת בבנדיקט יהוד ביצ׳ס
להקשיב לדורי בן זאב בבוקר זה כמו חיבוק
וכעת אנקה קקי מסריח של כלב שהילדה מרחה על סנדליה :(((( חיי הזוהר
נסעתי לבת ים בעשר בלילה וקניתי טבעת זהב משומשת בחניה של פיצריה פפה ג׳ונס
כשחזרתי מהטיול אחרי הצבא היה לי קונקשן 6 שעות בטורונטו. החלטתי לצאת להסתובב בעיר עם אוטובוס של תיירים שאפשר במחיר הכרטיס לעלות ולרדת בכל מיני תחנות. ירדתי ולא הצלחתי בשום אופן לחזור לתחנה. תעיתי שעות ברחובות חצי מפוקפקים, החשיך והיה נורא קר, הייתי בטוחה שזהו, לא אצליח לחזור הביתה לעולם
החיים שלי מרתקים שווה לעקוב
