Pigulim

אני חושב שהצלחתי סוף סוף לשיים כמו שצריך את מה שחסר לי כבר הרבה זמן - מישהו שבאמת ייקח את הזמן להקשיב לי, לראות אותי. נכון, זו כן "תובנה" ש"זיקקתי" כבר בפעם האלפמאות, אבל כל כמה זמן אני צריך "לגלות" את זה מחדש. מזל שהזכרון שלי גרוע, ככה אני לא זוכר כמה פעמים חשתי מצוקה ללא מוצא כי זה חסר לי.

אם להביור יורה להבות, לדעתי אפיפיור צריך לירות אפיפיות

עשיתי כל כך הרבה טעויות ברצף וקיבלתי כל כך הרבה פרצופים מבולבלים ומאוכזבים שעזבתי את השיעור באמצע והלכתי לשבת בצד. כולם באו לדבר איתי ולראות מה קורה איתי ולשכנע אותי לא ללכת הביתה, והם עשו את זה במספיק עדינות וחביבות שאפילו את הדלק של המבוכה מכל הטרראם שהקמתי הם בזבזו לי 😤

אני עצוב, אבל מבין אותה

#self_sabotage

הבוס שלי לקח אותי לשיחה בה הוא שאל משהו שמיתמצת ל"התגובה החריגה שלך לאנשים שהתקשורת איתם היא סיוט - זו הפרעה נפשית כלשהי?", החברים שלי רק מדברים על "איך אפשר _שלא_ לעבוד במשהו מטומטם במשך 70% מזמן הערות?", בעל הבית מאיים ש*אולי* יעלה שכ"ד.
אין לי מושג איך לשפר את מה שרקוב ואין לי כוח יותר

עצם השאלה היא סוג של חוצפה, בטח עכשיו

הבוס נכנס אליי למשרד להראות לי משהו, אני מיד אומר לו "לאלאלא, עכשיו מתחילה השיחה שלי עם X" (עליה הוא ידע כבר) והוא אומר "X תחכה" ואני אומר "לא, היא לא יודעת שהיא צריכה לחכות וגם אין סיבה" והוא מתעקש מאוד ואז מראה לי את הדבר הלא-דחוף הזה ואז הולך.
מה זה הפאוור-מוב המטומטם הזה?

ודאי שברד בנסיעה בקטנוע, בדרך למפגש של פעם ביותר מדי זמן עם אנשים שחשובים לי ברמת הרווחה הנפשית (אלה עם הסגולות), יומיים לפני שאני אמור לשיר בהקלטות. מובן כמעט מאליו 😩

אני חושב שמקור הבעיה הוא פנימי, אצלי, בדיכאון, ולכן הפיתרון הנכון צריך לטפל בו ולא להיות כמו כדור להורדת חום.
אבל אני כן מעריך מאוד את המאמץ שלך לכוון אותי, בבירור מתוך ניסיון

אני לא חושב שהם עושים משהו לא-בסדר, ואני לא חושב שהדיכאון שלי יפתר אם אעזוב את הפרויקט. אלה לא החברים עם סגולות נוגדות דיכאון (שהם אלה שהייתי מעדיף לבלות איתם את כל הזמן) אבל אלה כן אנשים טובים שאני אוהב, שסומכים עליי בפרויקט הזה, פרויקט שאני רוצה לקצור את פירות ההצלחה שלו בסוף השנה.

התחושה הזו כבר מזמן הפכה אצלי לוודאות. ואלה אכן לא החברים שהייתי רוצה לבלות איתם הכי הרבה זמן - יש אחרים שכן - אבל אלה החברים מפרויקט הפנאי העצום שאני מחויב אליו לשנה הקרובה. הם אנשים נהדרים סה"כ, באמת, אבל הולך להיות לי קשה איתם (שלא באשמתם) כי אני בדיכאון והם לא והם פורחים.

אני מקבל הזדמנות מספקת להיות שם עם כולם באותו המקום, ואם אני לא מנצל אותה (וזה לא כי נרדמתי) זה כנראה כי אין לי מוטיבציה, שזה כנראה כי אני בדיכאון. שקיוויתי להיות אחריו כבר או לפחות שהוא יהיה מוחלש או ש... משהו. אבל לא, זה כנראה זה. אוףףףףףף עד_מתי.נעט

אני חושב שאתה מזהה נכון את הדיכאון, גם אני חשבתי על זה אחרי שכתבתי. אם לא הייתי בדיכאון כנראה שהייתי מפלרטט בעצמי וזורם ומרגיש בסדר עם כל התרחשות, אבל אני לא מוצא חן בשום דבר ואין לי מה להגיד ואני נכמש כי דיכאון, לא כי אני עושה הרבה. חוץ מזה, אני גם עושה הרבה (יחסית אליי)

אין לי זכות לקנא לה ואני מקנא בכ"ז אבל זה ישן; זה שכואב לי על מה שהם בונים, שאני הייתי יכול לבנות איתם אבל לא אבנה כי אין לי את הזמן ו/או רוחב הפס - זה חדש, ואקסטרה מבאס שהייתי רוצה "שיחכו לי" אבל שברור לי שהם לא צריכים. אני כזה ילד קטן.

איזה כיף ומביך יהיה לגלות שאני מגזים והכל בראש שלי. אולי.

ולי אין אנרגיה. לא כמו להם. אני עייף. ולראות את מי שאני מזדיין איתה, שבאמת לא מחוייבת לי בכלום, מלאה במספיק אנרגיה ועם מספיק בטרייה חברתית כדי לבנות קשרים פלרטטניים עם האנשים ששנינו מבלים איתם בפעילויות הפנאי בזמן שאני נשאר מאחור - זה מבאס.

אני לא מספיק כלום, ורשימת הדברים שאחרים מספיקים סביבי ומושכים אותי להצטרף אבל פשוט אין לי את רוחב הפס בשבילם לא מפסיקה לגדול. לא מפסיקה. אני כבר עכשיו פרוש עד קצה גבול היכולת וכולם עדיין ממשיכים ומזמינים אותי להצטרף אבל אני לא מספיק פנוי והם לא יחכו לי - זה ע"ב כמות האנרגיה שאדם משקיע.

a cartoon girl is smiling and making a funny face while saying `` i 'm fine '' . ALT: a cartoon girl is smiling and making a funny face while saying `` i 'm fine '' .

סורי אין לי זמן להגיד לך את זה אני ממהר להגיע מהעבודה לתחביב א' כדי שאספיק לסיים אותו מוקדם מספיק להגיע גם לתחביב ב'. אני מאוד שמח מהבחירות שלי בנושא

גם אותי הפתיע לגלות שלא

חלקנו מוכרחים לתחזק גם תחביבים אם הם רוצים תשובה טובה לשאלה "למה אני טורח בכלל?"

זה לא נראה כמו הרבה אבל כבר 3 חודשים שהימים שלי ארוכים ועמוסים מאוד ורוב הסיכויים שהם ימשיכו להיות כאלה לפחות עד אוקטובר, אז אני עייף כל הזמן ואז זה כבר נעשה הרבה. אני כמעט תמיד שוכח _משהו_. _איזשהו_ משהו.
מעניין אם מתישהו זה יהיה הרבה כל כך שאשכח מכנסיים

לנתק מההטענה, לפתוח את מנעול הדיסק ולארוז אותו לדרך, לפתוח את מנעול השרשרת ולארוז לדרך, לארוז את הכבל של ההטענה, לפתוח את הארגז ולשים שם את התיק ואת המגבת, להוציא את הרמפה, להוריד עליה את הקטנוע, לחזור ולהחזיר את הרמפה למקום, וכל אלה אם מדובר ביום רגיל בלי תוספות או שינויים.

ברור שזה לא אותו הדבר אבל +- מאותם עולמות:
ביום רגיל בו אני נוסע למשרד אני צריך לזכור ללבוש את בגדי הספורט ולארוז את הסט של הרגילים (או להיפך, תלוי בשעה בה הצלחתי לקום), לארוז מגבת לחד"כ, לארוז את המחשב אם הוא בבית, ואז הטקס של הקטנוע -

איך אפשר שלאאאאאאא 🕺

קניתי השבוע קסדה חדשה שבה אני אשכרה יכול לשמוע מוזיקה כמו שצריך וזה שנסיעות פתאום כוללות מוזיקה זה אפילו יותר כיף משחשבתי! את צודקת מאוד

גם לי זה נראה כמו אסטרטגיה, היא פשוט נראית לי אחרת:
1. תבקש המלצה על ספר
2. תקרא אותו לעומק הכי מהר שאתה יכול, כמו הרב-קראן המדהים שאתה
3. תחזור אליה עם ניתוחי עומק מדהימים על הספר שהיא אוהבת (ולא שנייה לפני שיש לך אותם)
=
הרשמת אותה כל כך שעכשיו היא מחוברת אליך קוונטית! ניצחת, יא reading BOSS

אולי אני תמים, אבל זה סתם נראה לי כמו מישהו שכל כך מפוקס על הניסיון להרשים את המאץ' שהוא חושב שדיעה מגובשת על הספר האהוב חשובה יותר או "תזכה אותו ביותר נקודות" מאשר תקשורת בתדירות סבירה. הבנאדם הזה נראה לי כמו מישהו לחוץ, הישגי ודל בכישורים חברתיים, לא כל כך כמו איוול מאסטרמיינד של עולם הדייטינג

אבל זה לא כדאי לי, כי זה לא ילך אותו הדבר - אותה החרדה שרק עסוקה ב"אובדן ה-edge" פשוט תתעצם ותשתלט לי על החיים. אני אסבול יותר, ולא בטוח שארוויח מזה איזו חריפות שאיבדתי. מעציב מאוד להכיר בזה, אבל ההצלחה של תומר לא מחכה לי מעבר להפסקת הכדורים, כנראה.
אבל אשרי תומר וסחטיין עליו, כבוד למגזר 👏👏👏

לקרוא את סיפור ההצלחה הזה (ושכמותו בתגובות) מעורר אצלי פיתוי עצום לעשות את אותו הדבר; כבר מלא זמן שאני מרגיש שאיבדתי את ה-edge האישי והמיוחד שהיה לי, אולי אפילו את האישיות שלי, ואם זה לא בגלל שהזדקנתי ויש עליי יותר אחריות אלא "כי כדורים" - לא כדאי?

אוי לא, יצאתי לרקוד עם 4 נשים והרגשתי ש~כולן בעניין שלי; אני די מעוניין באחת מהן והיא אמרה לי הערב מפורשות שהיא מעוניינת. האגו שלי שוב קיבל היי שאין לי שום סיכוי לשחזר ביום יום ואשרור לרעיון הכוזב שאני מדהים. עכשיו כשביום יום אני לא אקבל את זה אני אחשוב שאני כנראה איום ונורא איזה אסון נעים ואופורי 🤦‍♂️

הצעת חוק: אם בנאדם מספיק זבל לנהל שיחת טלפון בתחבורה ציבורית צפופה, הוא יהיה מחויב לענות לשאלות מהקהל לגבי השיחה.

לדוגמה - "רגע, אז מה המורה אמרה באסיפת ההורים?", "האם את באמת מאמינה שדלקות אוזניים נגרמות מהליכה עם מכנסיים קצרים בחורף?", "מה היא אמרה לגבי חיסוני שפעת בבי"ס?" וכו'.