מתמודד עם מתמודדת

אני כאילו מרגיש כל כך בודד וחסר שיח רגשי שאני מתחיל לחשוב על הפסיכולוגית שלי?

אני לא אוהב את זה

מניחה את הטלפון על השולחן
אני מנסח בראש שאלה לפתיחת שיחה
לוקחת את הטלפון
חוזרת למצב סטטי שיכול להימשך שעות
משתנה רק בתלות של אחוז הסוללה

לא פותח איתה בשיחה

כמובן שרגשות האשמה עלי שלא ניסיתי
כי איך אפשר להסביר מצב כזה

קמה ב12 בצהריים.
בקושי עושה משהו.
לא יוצאת מהבית.
מחכים לה לקידוש.
היא "תכף" באה. מנסה לפתור בעיה.
ביקשנו שתגיע.
בלילה הופכת את כל החדר.

מנסה להציע עזרה ומקבל כעס בתגובה.

הולך לישון על השטיח.

למה זה מגיע לי?

בדיוק נכנסתי כדי לכתוב את זה

ואתה הפוסט השני שהופיע לי

בדיוק

כנראה הסיבה למה בצבא לא מדברים על פוליטיקה

קלי קלות

כן, כי זה בסדר אולי להתדיין על פוליטיקה, אבל אם מנהל בכיר מביע דעה חד משמעית ולא נותן מקום לדעות אחרות, זה בעייתי.

איך ירגישו העובדים שלו?

אגב, כשחיפשתי עבודה ראיתי מנכ"לים שמטנפים בטוויטר ולא הרגשתי בנוח ללכת לעבוד אצלם.

פוליטיקה

ובפירוט:
לקלל פוליטיקאים ולקוות שהם ימותו

כשאני שומע את זה מדתיים המוח שלי מסנן אוטומטית

אבל לא פעם שמעתי את זה מחילונים, ולא ידעתי מה להגיד..

כאילו, מי אמר שזה נכון בכלל?

יש אחד שלא מעלה על דעתו גירושים, ולכן הוא לנצח יהיה בסטטוס של עובדים על זה, ואולי ננסה ככה או אחרת.

ויש אחד שלא מעלה על דעתו להיות לנצח בסטטוס קבוע של עובדים על זה, אז אין לו ברירה אלא להעלות על דעתו גירושים.

אני מבין יותר את המשפט של ההוא "גירושין זאת לא בעיה, זה פתרון"

אני לא חושב שהוא הרחיב, אבל המשפט הזה אומר שאולי לא רצינו להגיע לשם, אבל במצב של גירושין, לפעמים הבעיה כבר קיימת ומאוחר מידי לפתור אותה על ידי הישארות בזוגיות.

תסכול וחוסר אונים כבר נשמעים לי בנאליים מידי

מישהו שיסביר לי מה אני מרגיש כשקובעים לצאת בשעה מסוימת על פי תוכנית מסוימת, ואני לא יכול לברר כל חצי שעה מה הסטטוס אז ברגע היציאה אני צריך ללכת לבדוק ולגלות שעדיין בפיג'מה ועכשיו התוכנית היא אחרת מתברר

כי אני לא יודע מה אני מרגיש
ואף אחד אחר לא מבין מה אני מרגיש

בדיוק רציתי לשאול

הבנתי שהבת שלו היא הסולידית

תודה!

עד לאן מגיעה המחשבה שהחטופים תלויים נטו בביבי וחמאס הצדיקים רק רוצים שלום?

נאחז בכל שבריר תקווה כדי לא לקבל את ההחלטה הכואבת

בעוד חודשיים אני אחליט שזהו

ואז שבריר תקווה יגרום לי להחליט שמנסים עוד קצת

ניפגש בגיל 60

וואלה לא מכיר

מה אתם אומרים על התיאוריה שלי, שיש שלב שבו נמאס מבנאדם ואז מתחילים להתעצבן מהקולות שהוא עושה כשהוא אוכל וכשהוא נושם באופן כללי?

ייתכן שאפילו אני מגזלט את עצמי.

זה שהמציאו את המילה גזלייטינג לא אומר שחייבים לתקוף איתה אנשים 😉

לא הכרתי את יריד פגומים והייתי שמח מאוד להכיר

לא בטוח שהבנתי מה ההבדל המדויק שאת מחפשת

אבל כן, אני אקח דווקא את האופציה הראשונה. בסה״כ כל עבודות הבית עלי. כלומר זה לא נכון, לא כל עבודות הבית עלי. וזה גם לא קשה, ויש לי רק ילד אחד, כולנו הרי משקיעים בבית. ובכלל גם התחתנתי כשאני מוכן לתת עבודה.

אז אני בכלל לא שונה מכל אחד אחר בתכל׳ס.

לא רציתי בכלל להכניס את המילה גזלייטינג ללקסיקון.

אני מבין לאחרונה שהגזלייטינג הוא לא ספציפי מה היה ומי אמר מה, אלא עצם העובדה שאני חווה דברים לא נורמליים, אבל אף אחד לא מאמין ותמיד יש להם הסבר או תירוץ או שמתעלמים מהם.

יש לי חבר שאני רואה איך הוא ואשתו והילדים עסוקים בלהמציא את עצמם, לנסות דברים חדשים ולהתפתח, בזמן שאני גם בשגרה שהייתה פעם הייתי עסוק רק בהתמודדות.

בזמן הפנוי ניסיתי להרגיש קצת רלוונטי לעולם ולעצמי, אבל לא פרחנו ביחד כמשפחה.

אני זוכר שגם אני כילד ספרתי

וראיתי ילדים אחרים בימינו שסופרים

או שזה כל כך פריפריה

אף אחד לא מספר לך..

גם אם הם באמת שומרים בכספת, אולי פשוט ההסכם עם החברה זה שאתה שוכר זכות פרסום לחודש

אחרי חודש שוכחים ואפשר לעבור לפרסום של החברה הבאה

הכספת הזאת מזכירה לי המון כספות אחרות. כמו של גיטאב וכמו של סרטים.

אז אולי יש כספת אחת שכולם שמים בה דברים?

סתם, חושב על הציפורניים הארוכות שלה ומרגיש דחייה.

נזכר איך זה היה עוד משהו להתגבר עליו ברגעים האינטימיים, להרגיש איזה דקירה או משהו לא נעים, משהו מפריד, ולהוסיף עוד משיכה (*איכס משיכה. רק אהבה) כדי להתגבר על זה.

הציפורניים היו עוד משהו קטן שמזכיר את עובדת ההזנחה.